היום השלישי
לקום בבוקר בידיעה שעוזבים את אמלפי, עצוב. החלטנו להנות מקפה רגוע בכיכר. לערוך קניות במכולת לפיקניק בהמשך הדרך ולפי המלצתה של כרמן
לנסוע לחפש קרמיקה ב – Minori.
הצטיידנו בגבינות, פרשוטו, אורוגולה ולחם כפרי מהמכולת ודובדבנים ותאנים מסלווטורה הירקן לפיקניק המושלם.
עוד כמה צילומים של אמלפי הרומנטית לפרידה …ויוצאים לדרך.
יצאנו למינורי…לא, זה לא הרכב שלנו אבל הפיאט הקטנות הללו כל כך מקסימות כמו צעצועים קטנים בכביש.
במינורי יש את הקרמיקה האיכותית, עבודת יד, כך הבנו מכרמן.
אז הגענו לחנות הקרמיקה שניתן לראות במקומות רבים לאורך החוף. צלחות מעוטרות, פרחים, צהוב ואדום חזק.
לשמחתנו על הרחוב הראשי גילינו גם חנות קרמיקה מודרנית באווירה אחרת –
@DONKEYSTORECIUCCIOSTORE
המוטיב החוזר בעבודתם הוא החמור. החמור הוא הסמל של אמלפי לעבודה קשה בטרסות מטעי הלימון אך גם לרוחם המרהיבה של תושבי המקום.
קיבלנו הצצה לסטודיו שבמורד המדרגות, רכשנו לנו חמור למזל טוב – פורטונה
ויצאנו בדרכנו לפריאנו, למעוננו החדש.
בערב, אגב, המקום הופך לבר מסעדה עם הופעות חיות, נשמע לנו תענוג אך היינו חייבים להמשיך בדרכנו.
בדרך חצינו גשר וראיתי מישהו עומד ומביט למטה ומנופף בידו. הפצרתי בצח לעצור למורת רוחו והלכתי לראות מה יש שם למטה. ובכן, המקום הזה מסתבר בדיעבד נמצא ברשימותיי ולשימחתי לא התפספס לנו.
גן עדן קטן ואינטימי Fiordo Di Furore
https://www.facebook.com/pages/Fiordo-Di-Furore/462257923803392.
הגענו לפריאנו.
את פנינו קיבלה סוולה
http://www.hotelmargherita.info/en/#/
עם רשימת טיפים ועזרה, מסודרת ומתוקתקת מודפסת על נייר.
הרצאה שוטפת על מה יש, איפה, מתי ואיך…כל זה על שתי כוסות שמפניה, קבלת פנים כלבבי.
התמקמנו בחדרנו, התארגנו ויצאנו לשוטט ולחקור.
שאטל של המלון הוריד אותנו במורד הגבעה ומשם המשכנו רגלית לגלריה של האומן Paolo Sandulli
http://www.paolosandulli.com/
פסל וצייר שאמנותו כובשת מיד בהומור ובשילוב העולמות הלא קונבציונאלי. הייתי שמחה לקחת כמה מהנשים שלו איתי הביתה.
האמן המיוסר…על כך לא שמעו באיטליה גם האמנים שם נראים מאושרים ורגועים,
מייצרים אמנות הנשענת על סביבתם משלבת הומור וכייף.
המשכנו לאורך השביל שהוביל אותנו איך לא, לחוף יפיפיה.
שלא תבינו אותי לא נכון זה לא נמאס אף פעם.
התחלנו לחזור למלון, בעלייה התלולה פגשנו אספן מכוניות ואופנועי וינטאג.
איש זקן האוסף את אהובתו מסלון היופי.
הבחנו בו למחרת לפחות פעמיים, קשה לפספס את האדום הבוהק. מסיע את אהובתו עם מי שנראית ביתם הצעירה. כנראה שזה מה שהוא עושה בחייו, מסיע את נשותיו
מסידור לסידור, כל כך הרבה קסם וענווה בחיוך מקסים אחד.
הערב ירד. התקלחנו, התלבשנו יפה ויצאנו למרפסת לסעודת הערב במלון, איזה פינוק.
השירות היה מצוין, האוכל מעולה וחשוב לא פחות, דקה מהמיטה להתעלף בה לאחר מכן.
יום חדש עולה על חוף אמלפי והיום…היום נבקר בפוזיטנו האגדית.
יום רביעי – Positano here we come
פוזיטנו, גולת הכותרת של הטיול.
היהלום שבכתר, הדובדבן שבקצפת ומה קיבלתי? שמים אפורים, השמש מסתתרת, מפח נפש. זאת בנוסף לעובדה שזה היה יום חג ולכן העיירה היתה מוצפת באנשים.
לשמחתי הקשבנו לסוולה והחלטנו להשאיר את הרכב בחניית המלון ולנסוע באוטובוס העובר ממש בפתח המלון. כמו כן עלינו על האוטובוס הראשון אחרי שהספקנו כבר לאכול א.בוקר, לבצע צ'ק אאוט ולאחסן את המזוודות בקבלה.
נסענו באוטובוס מוקפים במקומיים שמעבירים מידע באיטלקית מתנגנת. ירדנו מהאוטובוס ישר לנוף עוצר נשימה.
בטח אתם תוהים על איזו עננות היא מדברת אז כן היו לי כמה רגעי חסד בבוקר.
Hotel Plazzo – https://www.palazzomurat.it/
אממ…רואים את האפור הזה שהשתלט על פוזיטנו?
Hotel La Sirenus – http://sirenuse.it/en האגדי, שקירותיו ראו הרבה במשך השנים. ירדנו במורד הסמטאות לחוף שעוד היה רגוע בשעה מוקדמת זו של הבוקר,
עוברים בדרך בגלריות מרהיבות.
Liquid Art System Gallery – http://www.liquidartsystem.com/
המציגה אמנות מודרנית עכשווית מרגשת ומרעננת. בייחוד לא יכולתי להתעלם מדמות השחיינית שיצרה קרול פיורמן. הדמויות שלה נראות חיות ממש.
ההשראה לפסלים שלה היא שחייה ומים ומכאן שהאובייקטים שלה הן שחייניות. היא תמיד אהבה את חוף הים. היא זוכרת שכילדה אהבה לשחק בחול
וקפצה בגלים בלונג איילנד. היא החלה לצייר שחייניות כבר בכיתה ב' ומשם הכל הסטוריה.
הגענו אל החוף נהנים מהשלווה, מהעיירה המתעוררת. נדהמים לראות אנשים במים הקרים. ההסבר היחיד הוא כמובן שהם מקנדה.
זוהי הסירה של מסעדת DA ADOLFO הממוקמת באחד המפרצונים ולכן יש סירה המביאה אליה את הסועדים. חשוב להזמין מקום מראש.
http://www.daadolfo.com/
הגענו למסעדה ראשונים…מהר מאוד היא התמלאה. הושיבו אותנו בחלק הפנימי יותר, אך התעקשנו לשבת קרוב לחוף. האוכל נחמד, המחירים כיאה למסעדה מבודדת בפוזיטנו – לא זול במיוחד, אך האווירה מאוד נעימה ושוקקת חיים.
לחדי ההבחנה שביניכם. לאחר ארוחה של כשעה פלוס והמתנה לסירה חזור שנהגה, איך לא, יצא לסייסטה. חזרה וצצה לה השמש ואיתו החיוך לפרצופי.
הדרך חזרה היתה קסומה. לראות את פוזיטנו מהים מוארת וזורחת באור השמש המוציאה ממנה את סגוניותה
במיטבה.
החוף התמלא אנשים וכך גם הסמטאות. החום והדוחק קצת פגעו בהנאה אז אחרי שקנינו שרשראות ונעליים לנסיכות החלטנו שהגיע הזמן להמשיך בדרכנו.
חזרנו למלון, העמסנו, יותר נכון העמיסו עבורנו את מזוודותינו ונסענו למעוננו החדש בסורנטו שהפתיעה אותנו כל כך לטובה.
על סורנטו המפתיעה ועל פומפיי הלא צפויה בפוסט הבא.
כמה עצוב…מתקרבים לסוף
