"סוף ומייפל" הם כלבי הסאלוקי של עלמה מהגן. פגשנו שם את בני המשפחה והחברים שלהם.
כבר הזכרתי בעבר את הגן האנטרופוסופי של עלמה שהגננת שלו מותחת שוב ושוב את איזור הנוחות שלנו,
והפעם חוויה בלב המדבר עם להקת כלבי סאלוקי שנזכרים עוד בתנ"ך. אמנם מודה שדמיינתי להקה ענקית,
עשרות כלבים, חוויה מהנשיונל ג'אוגראפיק ובסוף התברר כי מדובר בכמה בודדים אך זה לא גרע מהחוויה המדהימה לבנות וגם לנו.
אז נסענו דרומה, כביש 40 ונפגשנו עם כל החברים מהגן ליד הדיונה הגדולה ומשם המשכנו אל הלא נודע.
הגננת הרגיעה את הבנות שמדובר במרחק ממש קצר וכמו שנעמי אמרה, היא עבדה עלינו.
אז נסענו עוד ועוד ועוד לאיזור עזוז אוטוטו בגבול עם מצרים ונכנסנו לשטח ונסענו עוד ועוד ועוד לכיוון ההר הקדוש, גזרת ניצנה.
בכל פעם שחשבנו שהגענו להר הקדוש והנה אנחנו עוצרים ראינו את השיירה עוד הרחק לפנינו.
בסוף…הגענו. איפה? לשם היכן שהעץ… וממול ההר הקדוש.
אז הראות היתה ככה ככה, שמים כחולים אין. השקיעה היתה חיוורת אבל שום דבר לא גרע מהקסם.
הילדים מסתובבים חופשי, יחפים, מחפשים, מתרגשים. מקימים אוהלים, מטפסים על גבעה.
…הגננת של עלמה שלחה את הילדים לעלות לגבעה לראות את השקיעה.
לא היה לי לב לאכזב את נעמי ולומר לה שעוד פעם הגננת עובדת עליהם,
שקיעה צבעונית לא היתה, אבל מצאנו נוף יפה על המחנה, אבני צור להפיק מהן אש (ניסינו) וחברה חדשה לנעמי הכרנו.
משחקים בחול הקמחי. מזרן הופך לטרמפולינה. נייר גדול ליצירת אמנות.
…ארוחת ערב חמה על גזייה ולילה שכולו חושך, מדורה ופנסים.גשם מטפטף על האוהל בלילה החם והנעים.
מקשיבים לרוח, כוכבים כמעט ואין, מסתתרים מאחורי מסך העננים.
…בוקר, מקיצים לאט, התרחשויות נשמעות מסביב,הגננת – יאללה להר הקדוש. אז זהו שלא, ויתרנו. הרבה לא ישנו בלילה.
ארוחת בוקר, הבנות בונות ארמונות בחול. המחנה שקט ורגוע.
החום לא איחר לבוא, מתקלפים לאט לאט מהבגדים (הפליז והמעילים לא יצאו מהתיקים בכלל).
צח אומר: "אני קופץ למים תיכף חוזר"
I WISH
כעת האתגר הגדול להכניס את כל מה שהיה באוטו ויצא ממנו – בחזרה.
וזהו זה, ראשונים אך מרוצים יוצאים לדרך חזרה הביתה, לחפש תחנת דלק עם גלידה.
היה מעייף אך נשאר טעם לעוד.
