בחדשות דיברו רק על החרמון. כמה שלג נערם, שקר מאוד, 10- מעלות.
שלחו כתבים לקפוץ בשלג כדי לראות מה עומקו. אז החלטתי שזהו זה, נוסעים לחרמון,יום חופש לכולנו.
הכנו ערמות של בגדים. שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה בתקווה שזה יעזור. הכנו לביבות והלכנו לישון.
קמנו בחושך. התארגנו. הבנות התעוררו בקלות, נרגשות. התלבשנו, העמסנו ויצאנו לדרכנו בשעה 06:30 לערך, נהנים מהזריחה היפה.
הבנות הביאו שמיכות, כריות, משחקים. שעתיים וחצי בדרך מפולתלת ויפיפיה והגענו, מעט חוששים שלא יהיה לבן מספיק.
העמסנו עלינו כמה שיותר שכבות בגדים כובעים, צעיפים, כפפות, מגפים ומה לא.
האוטובוס העלה אותנו לאתר והמראה עוד בדרך היה זוהר ומרגש.
הגענו ומיד עלינו לרכבל, לא צופים את הקור המקפיא ככל שעלינו, אבל המראות פיצו על הכל.
לבסוף הגענו למעלה. רצים להתחמם באולם הקפיטריה שקצת, איך לומר,
מחזיר אותי בעיצובו, או יותר נכון בחוסר עיצובו וטיפוחו לשנות ה-70.
לא יזיק לו שיפוץ ורענון. בכל מקרה לא הצלחנו לשכנע את עלמה לשתות
שוקו חם, היא בחרה לעומת זאת ב:
היד הירוקה/כחולה של נעמי היא לא מהקור, למקרה שתהיתם.
כשהורדתי לה את הכפפה כמעט התעלפתי, עד שנזכרתי בטושים
שנושפים בהם שהן הביאו לצייר בדרך.
אחרי שהחזרנו לידיים את זרימת הדם יצאנו להנות מהלבן לבן הזה.
איש שלג לא בנינו, המשימה היתה קשה מדי בקור, אבל הצטלמנו,
אפילו אני, ופנינו ,חזרה לרכבל, שהפתיע אותנו – בירידה הקור היה נסבל יותר.
מגלשת האקסטרים…לא, לא ניסינו אותה אולי בפעם הבאה.
חלפו עברו להן 3 שעות ויצאנו מהאתר, בדיוק כשהתחילו עננים לכסות את השמים.
התפשטנו..ויצאנו לדרכנו הביתה.
לא יכולנו לבקש יום יותר מושלם.
